אנחנו משתמשים בפרסומים שלנו במילים "חומר מצולם" אבל למה אנו מתכוונים?
היום אנו מכירים את המצלמה בסלולרי שלנו ובאירועים רואים גם צלם עם מצלמה גדולה בעלת עדשה ארוכה יותר כאשר בשתי הדרכים האלו התמונות נשמרות על כרטיס זיכרון כזה או אחר ואם יש שאלה של "תמונה טובה או רעה" פשוט מצלמים עוד חמש כדי להיות בטוחים.
אבל זה מה שהילדים והנוער מכירים. אנו בגילאים היותר מתקדמים יודעים וזוכרים שפעם היתה לנו מצלמה שידעה רק לצלם, היינו הולכים לחנות וקונים סרט צילום (פילם) של 24-36 תמונות מכניסים למצלמה וסופרים כל תמונה כי "סוף הסרט סוף הצילום", אח"כ היינו הולכים לחנות מוסרים את הסרט ובעל החנות במכונה האוטומטית היה מפתח לנו את התמונות על נייר ואנו היינו מקבלים חבילת תמונות יחד עם סרט הצילום המפותח שעכשיו הוא ב"נגטיב" ז"א תמונות עם צבע הפוך.
ואם היינו רוצים עותק נוסף? אין בעיה!
שימו במעטפה את הנגטיב יחד עם מספור איזו תמונה וכמה פעמים ואנו בחנות הצילום נדפיס לכם תמורת תשלום על כל תמונה וככה תוכלו להעביר למשפחה ולחברים.
באותה תקופה היו עוד שתי שיטות "שקופיות" ו "סרט 8 מ"מ" אבל על זה בכתבה נפרדת.
